מקור חולין ז׳
1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.
2 מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.
3 מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
4 מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!
5 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.
6 וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.
7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.
8 וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
9 וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.
10 מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.
11 אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.
12 הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.
13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.
14 אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.
15 חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!
16 וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.
17 הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.
18 שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.
19 אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.
20 מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.
21 כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?
22 שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.
23 מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.
24 הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.
25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!
26 אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.
27 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.
28 ״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.
29 וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.
30 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.
פירוש ים של שלמה על חולין ז׳:י״ד
14 דין בשר שחוטה שצלא' עם בשר נבילה בתנור אחד אפו' דאמרינן ריחא מלתא היא והיינו בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל בתנוי' שלנו שהם גדולים מותר ודאי בדיעבד אבל לכתחילה אפ' בתנורים שלנו אסור אפי' לאפות פת עם פשטיד' או פלא"דין אסור לכתחילה ואותן לחם משנה שאופין לכבוד שבת אופין אותה עם פשטי"דא אפי' לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב והטעם שמותר לכתחילה משום שהוא דבר מועט אבל כשאינו ד"מ אסו' אם לא ע"י שינוי כעין תורא וה"ה אותן הלחמים שאופין בשבועות עם פלא"דין אסור לעשות כן אם לא בשינוי אכן אם לשו הלחם עצמו בחלב מותר כי נשתנו תארו וכן דין דתנור גדול א"צ שיהא מחזיק י"ב עשרונים אלא אפי' אם הוא גדול קצת אין להחמיר בדיעבד ואותן תנורי' שיש להם נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח יש להקל אפי' לכתחילה לאפות עם פשטי"דא או פלאד"ין ולאכול הפת עם מה שירצה כ"ז מיירי תנור פתוח אבל בסתו' אסור אפי' בתנו' גדול והיכא שהטמינו קדירה של איסור וקדירות של היתר יחד אז אם קדירו' האיסור מכוסה יפה מותרות כולן וכן אם כל קדירות של היתר מכוסו' יפה מותרות אבל אם הם מגולות כולן אסורות מאחר שתנור היה סתום:
15 גרסינן א"ר בשר שחוט שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסו' דאזיל האי ומפטם ליה להאיך והדר האיך ומפט' ליה להאי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שומן מותר ריחא לאו מילתא הוא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי וא"א הא מילתא פסקו בה רבוותא כלוי וסיעת' למילתא מדהאיך דגרסי' במסכ' ע"ז בפ' השוכר לענין בת תיוה' גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אסר ורבא מתיר ריחא לאו מילתא היא וק"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כלוי דקאי כרב' הדין הוא סברא דקאמר ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר הלכתא כרב בהאי דהא מסתבר טעמא מהא דתני' הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות יין של תרומה ר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבת ואמר רשב"ל וכו' והאי בשר כפת חמה וחביות פתוחה דמיא ועוד דהא תני ר"כ בר חיננ' סבא פת שאפא עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח והאי בינית' דאיטוויא בהדיה בשרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכל בכותח אלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבר לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחי בהו לפסקא דקמאי אית להו דיחותא דהא דרשב"ל קושיא עלה דלוי ורבא נהי דהו' בתראי הא לא ס"ל הא דרשב"ל דהלכת' כבתראי הלכך כדמסלקת להאי מימרא דר"ל מהכא קאי' רב כר"מ ולוי כר"י וק"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ר' הא כר' יודא ס"ל ול"פ ר' יוסי עליה ר"י אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבת גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חיטין שאינה שואבת כר"י ס"ל דריחא לאו מילתא היא ועוד הא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד כלוי דיוקא ורב הוא דאיצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושינוי דחיקא הוא והא דתני ר"כ פת שאפאה עם הצלי אסור לאכול בכותח והאי ביניתא דאיטוויא בהדיא בשרא ואסרה רבא מפרזיקא למיכל בכותחא לאו כרב אסרה בלחוד אלא אפי' כלוי אסי' למיכלינהו בכותח מ"ט כיון דשרי למכלינהו בלא כותחא אי שרי למיכלינהו בכותחא אשתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי הכי אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי בלחודא בלא כותחא הוי ליה כדבר שיש לה מתירין וכל דבר שיש לה מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא אח' מאלף כריח בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויל"מ והאי פת נמי הכין הוא ולא משום דס"ל כרב עכ"ל הרי"ף וכ"כ רש"י פ' כ"צ וז"ל ואע"ג דת"כ דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא דשרי סבר כוותיה גבי ב"ת והלכ' כרבא לגבי אביי וכ' התו' בפ' השוכר ול"נ דהתם קאמר דעובדא הוי בההוא ביניתא דאטוויה בהדי בישרא ואסרי רבא מפרזיקא למיכל בכותחא ומעשה רב וגם בר ר"א אוסר שם אפי' במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי ועוד ק' דאי פליגי אביי ורבא בפלוגת' דרב ולוי ה"ל לאתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא והלכה כרבא נמי הכא גבי ב"ת דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכ' דאמר ריחא מילתא מצי למיסבר אפי' כלוי דאמר התם ריחא לאו מילת' היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח האיסור יין עצמו הלכך הוה לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריחא האיסור נכנס בתוך היתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מילת' היא ורבא נמי דהכא מצי למיסבר אפי' כרב דהתם אמר ריחא מילתא היא ושאני הכא דריחא מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמרו דריחא לאו מילתא היא הילכך לא תלי' האי פלוגתא כלל בפלוגתא דהתם ושפי' ק"ל התם כרב והכא כרבא והשתא הוי טוב' גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוח' דאסו' לכ"ע וריח בשר נבילה בפלוגתא דרב ולוי וק"ל כרב וב"ת דהכא ק"ל כרבא למט' מהם פת צוננות וחבית פתוחה או פת חמה והחביו' מגופה וכ"ש דשרי לכ"ע פת צוננות וחבית מגופה וכ' עוד שאף לענין ריחא מילתא דהתם דהלכה כרב דאמר ר"מ היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו בו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תריפד בלעז שאופין תחתי' פשטיד"א כמו כן ריחא מילת' היא אבל בתנורי' גדולי' שלנו אין לחוש לריח' ובלבד שלא יהא פי התנור סתו' ואין לחוש אם אפאו פשטיד"א של בשר עם טורט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגע זע"ז או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן וכ"כ הרא"ש ממש כדברי התו' בשם ר"ת ולא הזכיר כלל דברי הרי"ף שנחת לחלק בין דיעבד לכתחי' דלאוכלו עם הכות' הוי כלכתחילה או משום דהוי דבר שיל"מ ואף בכאן לא הביא דברי הרי"ף כלל אלא שכ' ודין פיסק' ריחא מילתא שכ' הרי"ף כאן כת' בפ"ב דע"ז ע"כ ושם לא הזכירו וא"א לומר אלא שלא חש לדבריו כי לא מסתברא ליה כלל לחלק במה שחילק והאמת שכ"כ המ' בשם הראב"י דפליג על הרי"ף דכת' מ"ש הרב דה"ל דבר שיל"מ אין נ"ל דלאותו ענין שנאמר הוא אסור עד העולם ולאותו דבר שהותר דהיינו בלא כותח לא נאסר מעולם כאשר נמי הוכחתי בפרק הערל סימן ל"ו ונ"ל לרב דלא אסור אלא בבשר שחוט' ובשר נבילה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום וכן בפת חמה וחבית פתוחה שאין דרך לנטות ימין או שמאל אם לא דרך המגופה ולהכי מדמה להו רב אבל לית ליה הא דתני ר"כ פת שאפאה אצל הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח דלר' נמי ס"ל דשרי ומזה נהגו אפי' למאן דאית לי' ריחא מילת' היא שהפת אינם מקפידי' עליו ואוכל אותו עם מה שחפצים בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפש"טידא ופלאדן שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שריא אפילו עם הפשטיד"א בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא ע"כ אבל מדברי התו' שפסקו כרב משום האי עובדא דרבא מפרזיקי' כו' ומהאי דר"כ משמע דאסור אפי' הפת שנאפה עם הבשר לאכול בכותח ואף במלח כמר בר ר"א גם מ"ש התוספ' והרא"ש לחלק בין תנורים שלנו היינו לענין דיעבד אבל לסמוך לכתחילה על האי שריותא דתנורי' שלנו גדולים לא עבדינן כלל כ"א בפשטיד"א שהיא באגן מכוס' בבצק אבל אינה מכוס' לא ולא מבע' פשטי' פלדאי"ן אלא אפי' פת עם אחד מהם כמ"ש הא"ז שראוי להחמיר שלא לאפות פת עם אחד מהם אפילו בתנורים שלנו וז"ל הא"ז ואע"ג דריחא מילתא היא שרי לן לכתחילה לאפות פשטידא שלנו שהם מכוסו' למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור אע"פ שהפ' רחוק מן הפשטיד"א אסור לאכלו אפי' במלח וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולא ידע אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת ע"כ וש"ד האריך בענין בסוף מש' ומתן כ' אבל העול' נהגו איסור באפיית הפשטיד"א ופלאד"ן יחד אבל לאפות פת עם א' מהן שרי והמחמיר שלא לאפות לכתחילה פת עם הפשטיד"א או פלאדן תע"ב ע"ב וכ' מהרא"י עליו בשערים שלו יראה דנהגו להחמיר אפי' באפיית הפת עם אחד מהן ואפשר הוא מטעם דפרישנא בא"ז דילמא זוב שומן ואע"ג דרגילין לאפות כל הטפלות במחבת שקורין בל"א בעקין מ"מ חוששין וי' מקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש אם לא אין רצונו לאכול הפת אלא שהו' ממין הפשטי"ד סומכין על הוכחת התו' דשרי במילחא משום ריחא בעלמא ויש עושין היכר מועט בפת כי הא דאמרינן כי עבד' כעין תורא שרי והוא היתר פשוט שעושין לחמין לכבוד שבת ללחם משנה ואופין אותה עם הפשטיד"א לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב דהתם מטעם משום דדבר מועט הוא ונאכל מחר בשבת והוי כעין תורא לפי' התו' ע"כ וצריך פי' לדבריו כי מה שכותבי' סומכין על הוכח' התוספ' היינו שמחלקי' בין תנורי' שלהם שהיו קטנים לתנורים שלנו שהם גדולים ומשום הכי אנו מותרין לאפות פשטיד"א עם פלאדי"ן ע"כ וא"כ אנו לכל הפחות סומכין ע"ז דשרי לאכול הפת עם המלח אעפ"י שאין לאכול עם חלב וה"ה לאכול עם מה שהוא ממין הפשטי"ד ומ"ש והוא היתר פשוט שעוש' לחמי משנה כו' מזה יראה דשאר מיני פת אסור לאפות אפילו הוא עשוי ע"ד עילוי הנוי ויופי מכל מקום איכא למיחש שמא יאכלם עם מאכל חלב מאחר שאינו דבר מועט וגם אינו חשוב שינוי אלא כשעושין בו ג"כ דבר היכר מה שאין עושין בו בכל השנה וה"ה הלחמים שאופי' בשבועות עם הפלאדין בתוך התנור שאסור לעשות כן א"ל בשינוי ממש אכן אם אופין הלחם עצמו בחלב נראה דשרי כי נשתנה תוארו משאר תואר לחם דמסקינן בפ' כ"ש דא"ל ריב"ל לברתיה יומא קמא לא תלישא לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי בחלבא ופריך והתניא אין לשין את הפת בחלב ואם לש כל הפ' אסורה מפני הרגל עבירה ומשני דעבדי ליה כעינא דתורא דשרי דמשמע אי לא הוי כעין תורא דאסור ואיכא ב' פירושים רי"ף ורמב"ם פי' שעשו שינוי בצורת הפת ורש"י ותוס' פירשו שהפת עשה קטן וכ' מהרא"י וכן יראה דהני תרי פי' אליבא דהלכתא מסיקו דתרווייהו סברות יפות הן והכי כת' אשיר"י בכמה דוכתא בתלמוד משני פירושי' תוכל לסבור כתרווייהו ע"כ אלמא כל היכי דהוה כעינא דתורא שרי בין שהוא דבר מועט או עשה בו שינוי שאין תארו כשאר תואר הלחם ואף שלחמי המשנה אנו עושין בו כל השינוים שהוא מעט וגם עושין בו ציור ברישמית סכין מה שאין עושין כן בשאר לחמים וכן קבלתי שמ"ה עושין כן כדי להיות יוצא ב' פירושים לחומרא בעלמא עושין כן אבל סגי בחדא שהרי בלחמי משנה כ' לעיל דסגי בה אי טעמא שהוא דבר מועט והוי כעינא דתורא לפי' התו' ומש"ה ראיתי נמי שיש שעושי' לחמי משנה שאין בו שינוי כלל אלא עשוי כעין לחם שמוכרין בשוק וכ"ז לעניין לכתחילה אבל בדיעבד בשר וחלב שהיו בתנור אח' סומכי' על דברי ר"ת וסיעתיה שמחלקים בין תנורי' שלהם דנפיש פיטומייהו וכ' מהרא"י בשערים הכי נהוג דרוב הגאוני' הכי ס"ל אך לפי מ"ש הרמב"ם וסמ"ג דתנור גדול זהו מחזיק י"ב עשרונים של מנה וכזה אין מצוי לנו כ"כ ולפי דעת אשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסין הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט כמ"ש התוספ' ובדיעבד אין להחמיר בו כולי האי ע"כ דבריו ונראה באותן תנורי' שיש להן נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח שיש לה מן הצד נ"ל להקל אפילו לכתחילה לאפות הפת עם א' מהן ולאכול עם מה שירצה שהרי בעל ש"ד כ' לחלק איפכא ולומר אפילו לוי שהכשיר דוקא תנורים שלהם שהיה פיהן למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהן מן הצד מחזיק ריח ומפטם כל מה שבצידו ומודו כ"ע דאסו' לכתחילה ע"כ אלמא דיש לחלק במקום שיש נקב בגובה התנו' שאינו מחזיק ריח וא"כ היכא דאיכא נמי אידך מעליותא שהתנור גבוה גדול אין בו איסור כלל אעפ"י דלסברת א"ז דכ' שמא יזוב כו' אין חילוק בוודאי כן הו' אבל אם הוא בקדירה או במחבת אין חוששין כולי האי אע"ג דמהרא"י כ' שמ"מ חוששין היינו במקום שיש ג"כ טעמ' דריחא אבל כאן דאין שום טעם דריחא מפני שהתנור גדול ועוד שיש בו נקב למעלה אין להחמיר וראוי להתיר אפי' בפשטיד"א ובפלאד"ן אם הוא במחבת רק שהוא קשה בעיני ההמון ואיכא למיחש שלא יקילו יותר הנראה בעיני כת' וכ"ז איירי בתנור הפתוח אבל בתנור סתום אסור לפי מ"ש אשיר"י אבל בתנורי' שלנו הגדולים ופתוחים משמע להדי' שאם לא היו פתוחים אפי' הגדולים אסורים וכ"ש דאיכא למימר דאף תנורים שלהם היו פתוחים ואין חילוק בין שלהם לשלנו אלא בקטנות וגדולות כדברי תוספ' אבל בסתומים אף לוי מודה דאסור דהוי כפת חמה וחביו' פתוחו' אסור לכ"ע ומ"מ נמי היכי שהמאכל הוא בקדיר' ומכוסה יפה אינו נאסר משום ריח אפי' בתנור קטן או מכוסה ומ"ה נראה בעיני היכא שהטמינו קדירה אח' שהיתה בה דבר איסור והיה בתוך תנור שאר קדירות הרבה של היתר ואם קדירה של איסו' מכוסה יפה בכיסוי ממש ואין בו נקב שיכול לפטו' ממנו לחו' אז כל הקדירות שרי ואם אינה מכוסה יפה אזי כל הקדירו' הפתוחות אפילו בדיעבד ולא היה בהן שומן מאחר שהתנור סתו' וכמדומ' שכן שמעתי ואף שמצאתי שכ' הרשב"א לא אמרו ריח' מילת' אלא דווקא לצלי אבל לקדירה ליכא למיחש כלל כדאמרינן בפסחי' כעין שתי קדירות לא וז"ל בת"ה הקצר ואם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפי' פה הקדירה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלי' גדול כ"כ וגם הר"ן כת' בפ"ק דע"ז דאפי' מאן דפסק כרב דאמ' ריחא מילת' היא ה"מ בצלי אבל בקדיר' לא ע"כ אכן בקדירה טמונה שאין לה שום מקום לצא' הרי ידוע שההטמנ' גורמות הפיטום ונאסרו: